חוק יחסי ממון ומעמדה של הדירה בגירושין 

פעמים רבות, כאשר הנישואים מתפרקים, עולות טענות רכושיות רבות בין שני בני הזוג. אחת הטענות הנפוצות, אם לא הטענה המרכזית והחשובה ביותר שבהן, היא הטענה לבעלות על דירת המגורים. כאשר הדירה נרכשה על ידי שני הצדדים במהלך חיי הנישואים, החלוקה היא פשוטה, ללא דילמות, אך המחלוקת מתעוררת כאשר מדובר בנכס שהיה בבעלות אחד הצדדים, בטרם נישאו, או התקבל ע"י אחד הצדדים בירושה או מתנה במהלך הנישואים, ושימש למגורי בני הזוג במהלך החיים המשותפים. במקרים רבים, הצד שלא היה שותף קודם לכן לבעלות בנכס, טוען לשיתוף בנכס המדובר.

חוק יחסי ממון בין בני זוג, משנת תשל"ג 1973, קובע כי במקרה של פקיעתם של הנישואים, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווה של נכסים, מתוך כלל אלו שברשותם לאחר הפחתת החובות (הסכם גירושין). אולם, זאת למעט נכסים שהיו בבעלותו של אחד מבני הזוג לפני הנישואים ונכסים שקיבל אחד מבני הזוג במהלכם, במתנה או בירושה. מכאן, שנכסים אלו אינם נחשבים כנכסים ברי חלוקה ובמקרה בו טוען אחד מבני הזוג לשיתוף – הרי שנטל ההוכחה מוטל עליו.

ככל שבנסיבות מקרה נתון, הדברים אינם חד משמעיים, יבחן בית המשפט את עובדות המקרה והאם הן משמשות אינדיקציה לרצון הצדדים לשיתוף בנכסים, בכלל זה, בנכס החשוב והמרכזי, דירת המגורים, וזו עילה מספיקה על מנת לקבוע שדירת המגורים תיחשב כנכס בר חלוקה בין בני הזוג עם פקיעת נישואיהם.
גישה זו מצאה את ביטוייה בשורה של פסקי דין בנושא.

אנו רואים שהרוח נושבת לכיוון של הכרה בדירת המגורים כברת חלוקה, אך כל עניין נשקל לגופו וישנם לא מעט מקרים שבהם בית המשפט אינו משתכנע לצדקת החלוקה. רוצה לומר, מעמדה של דירת המגורים במקרה של פקיעת הנישואין (גירושין או מוות) אינו מדע מדויק וייצוג נכון של עורך דין מיומן יכול להטות את כף המאזניים לכאן או לכאן וכאשר מדובר בדירה, שהיא ברב המקרים הנכס העיקרי והחשוב ביותר שיש לרובנו, יש צורך למצות את כל ההליכים על מנת להגן על הזכויות שקשורות לאותו הנכס.

הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של עו"ד לגירושין, עו"ד לדיני משפחה, איתן קוהלי